עדויות אישיות:

גד בלטר - קורס מכי"ם נח"ל גדוד ד'

"בקרב המיתלה, חברים ומפקדים שלי נהרגו לידי..."

גד בלטר

הייתי לוחם בפלוגה של יהודה מיטל (מיטלמן) בקורס מכי"ם של הנח"ל מחזור י"ד, הפלוגה שלחמה במיתלה במסגרת הגדוד בפיקודו של אהרון דוידי. עליתי עם הכיתה שלי, בפיקודו של עמנואל קליינמן, אל הרכס במיתלה וכאשר התחלנו לרדת במדרון, נפתחה עלינו אש תופת. יעקב אורי המכונה יענקל, מימיני בחוליה, צעק : "נפגעתי!" ונפל מאחורי קפל קרקע קטנטן. זינקתי אליו "היכן ?" "ברגל" השיב. אני בודק ומגלה נקב זעיר בפיקה וחור גדול במקום יציאת הכדור. "אי, החזה !" אני הופך את יענקל על גבו ומגלה פצע במרכז החזה, שולף את התחבושת האישית שלי, שם על הפצע למנוע זיהום. תוך כדי הטיפול חוטף הגבר כדור שלישי בשוק. אני מסתכל סביב, מחסה אין, מהיכן יורים עלינו. קשה לזהות. "עמנואל", אני קורא למ"כ הנמצא לפני במדרון, "יענקל פצוע, מה עושים ?" דווח לסמל המחלקה משה אבלס, שיתנו לנו חיפוי כדי לפנותו" ללא היסוס ומבלי לחשוב אני מתקדם בקפיצות לקו הרכס. הכדורים רודפים אחרי, אני חש בנתזים של אבן הפוגעים בגופי. מגיע לאבלס שמדבר עם המ"פ. מיד נשלחים לוחמים עם מקלעים ובזוקות הפותחים באש לעבר הרכס ממול.
בדימדומי שקיעת השמש, בין אור לחושך, הובלתי את אבלס למדרון, והנה עמנואל לפנינו. אבלס עמד ושוחח איתו ואני ירדתי מעט במדרון, ומצאתי את המ"מ שלי איתמר בורוכוב, המכונה "סיני", שוכב על גבו פצוע. "מים, מים" ביקש בלחש, שלפתי את המימייה שלי והשקיתי אותו, ראיתיו מתבונן בי כאילו לחש תודה, בעדינות חבשתי את פצע הבטן הגדול שלו. "אבלס, עמנואל!" קראתי למפקדיי. שניהם הגיעו במהירות, אבלס רכן והחל לטפל במ"מ, אך ללא הצלחה. עימנואל עמד וגבו אל הכביש ואני מולו. לפתע אמר, כמו לחש: "נפצעתי", כרע ונפל. כדור פגע בגבו. אבלס קפץ והחל לטפל גם בו. הניסיון להצילו לא צלח. המ"כ שלי גם נפל.
 

נחמיה יוסט (חמי) המ"כ וחייל נוסף, הצטרפו אלי ויחד הורדנו את עמנואל לנקודת איסוף בוואדי. משהנחנו אותו על יד "זחל"ם הפצועים" עברתי לאורך שורה ארוכה של גופות שהיו מונחות לצד הכביש במיצר. ראיתי את "סיני" המ"מ. עמדתי במקום, מסביב חושך, ברקע קולות ירי ופיצוצים של הלחימה בכוכים, באמצע הוואדי על הכביש רכב בוער, להבות אש אדומות עולות השמימה, ממעל כוכבי שמיים בודדים מאירים ומזהירים. גיא ההריגה, התופת של דנטה.
במהלך רגלי מפרך ואיטי נשאנו את הפצועים וההרוגים למתחם המזלג. את פנינו קיבל הרס"פ האגדי יוסף גנץ, בחיבוק אוהב עטף כל אחד מאיתנו. חשתי בידו הלחה מדמעות כשליטף את פני, לאחר ששאל : "מה עם הקצין? מה עם המ"כ?" לפנות בוקר כשניסיתי להרדם, ניגש אלי אבלס ואמר: "מעתה אתה אחראי על הכיתה" (כיתה ? כמה נותרנו?).
 

תמונתו של אברהם ורד מקרב המיתלה בה רואים משמאל את הזחלמי"ם  שננטשו בעקבות הירי המסיבי עליהם, וצוות הטנק אשר שומר על הפצועים השוכבים בתחנת האיסוף שנמצאת בתעלה לצידי הדרך.

גד בלטר – ראשון לציון 2012.