יעקב קליין - גדוד נח"ל מוצנח 88

בשרות סדיר הייתי קצין בגדוד הנח"ל המוצנח – גדוד 88 בפיקודו של מוטה גור. הגדוד היה חלק מחטיבת הצנחנים הסדירה, חטיבה 202 בפיקודו של אריק שרון. בהכנות הקצרות שהיו לנו לקראת מבצע לולב, הוצבתי כמפקד אחד הכוחות של פלוגה א' בפיקודו של אברהם קלאר.
ביום שלישי 25.9.1956 כ' בתשרי, היום החמישי של חול המועד סוכות, יצאנו לפעולה ביחד עם גדוד 890.

בשעות אחר הצהרים התכנסנו לתדריך גדודי בעמק האלה ועם רדת החשיכה הגענו לנקודת היערכות לחציית הגבול באיזור המושב מבוא ביתר. לנקודת היערכות זו הגיע גם הרמטכ"ל משה דיין עם חבורת קצינים בכירה. מאיזור זה התחלנו ללכת ברגל לכיוון הגבול.
לאחר שחצינו את הגבול, התחילו נביחות כלבים מכפרי הסביבה (בתיר, חוסאן, ואדי פוקין) שגילו לחיילי הלגיון הירדני את עובדת המצאנו בשטח. החל מרגע זה התחילו הירדנים להפגיז את מושב מבוא ביתר וסביבותיו. בהפגזה זו – למיטב זכרוני - נהרג רס"ן מוסה עפרון.

כשהתקרבנו למוצב הירדני בגבעת חירבת אום-קלעה התחילו לירות עלינו בנשק אוטומאטי. מיד באה הפקודה "להסתער". אני רצתי בחוד, לימיני המ"כ משה וייס וכתתו ומשמאלי מ"כ נוסף עם כתתו. צעקתי לכוח "אחרי" ופרצנו לתוך המוצב.

לוחמי גדוד 88 מטהרים תעלת קשר במבצע לולב
צילום: אברהם ורד

מיד עם הפריצה ראינו מספר חיילים ירדניים בורחים אבל המקלען הירדני שהיה בעמדה מימין המשיך לירות צרורות ארוכים על הכוח שלי. החלטתי לרוץ לכוון המקלע, להסתער על העמדה ולשתק את המקלען.
נכנסתי לתעלת קשר שהובילה לכיוון המקלע, משה וייס נכנס לתעלה אחרת שהייתה מימין. בדרך לעמדת המקלע, חיסלנו כמה חוליות שהיו בעמדות שהתפצלו מהתעלה הראשית. לפתע, השליכו לעברי רימון יד שפגע בי בפנים ובנפילתו התפוצץ עוד לפני שהגיע לקרקע. למזלי, הרימון התפוצץ לרסיסים קטנים מאוד ולכן כנראה לא נהרגתי במקום. אולם, הרסיסים חדרו לכל חלקי גופי ובמיוחד באיזור הפנים והחזה. נפלתי לתוך התעלה ואיבדתי את ההכרה.
המשך הסיפור שלי מבוסס על דבריהם של חברי לכוח הפורץ.

הלוחמים השתמשו ברובה מאוזר בריטי חלקם עם פצצות ררנ"ט,
הקצינים ומפקדי הכיתות קיבלו תמ"ק עוזי.
צילום: אברהם ורד

כמה דקות לאחר פציעתי, פינו אותי מהתעלה לתחנת איסוף נפגעים שם עסקו החובשים במיון, טיפול ופינוי הפצועים וההרוגים. החובשים ראו שאינני נושם ופני מכוסים בדם, לכן התייחסו אלי כהרוג והעבירו אותי לפינת ההרוגים. הסיבה שלא נשמתי הייתה כנראה תוצאה של פציעה בקנה הנשימה עם שטף דם באיזור הצוואר והחזה שמילא את חלל הריאות.

החובש המחלקתי שלי היה יהודה קרליבך. הוא היה גם חברי ובן כיתתי מביה"ס "עמל" בפתח תקווה. יהודה ניגש אלי בפינת ההרוגים כדי לקחת מכיס החולצה את תעודותי וכן את השעון שלי כדי להעביר אותם להורי שאותם הכיר היטב. לפתע הוא שם לב שאני מחרחר ומתנועע.
הוא הוריד מיד את חולצתי, חבש את פצעי ודאג לפנות אותי במהירות למחלקת ריאות בבית החולים הדסה ג' בירושלים שם הצילו את חיי.