מרסל טוביאס ז"ל
מפקד, מנהיג, מורה-דרך, "אבי הצנחנים" גדוד 890.

לפרק הקודם

קורות חייו - פרק 8.

 
 לפרק הבא

מתנדב לשרת בצבא הבריטי. בפרוץ מלחמת העולם השנייה מתגייס לצבא הבריטי ומוצב לשרת בפלוגה 2 של יחידת ה- באפס האנגלית. עבר לשרת בפלוגת החפרים במדבר המערבי. נאשם בהריגת רב-סמל בריטי ונידון לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך. עם שחרורו המזורז מצטרף כלוחם בפלוגת תובלה 178 ומתאחד עם פלוגתו ב"בריגדה היהודית". בסיום מלחמת העולם יוזם הברחת יהודים ניצולי שואה לארץ ישראל. מתגייס ליחידת "הנוקמים" שחיפשה באירופה פושעי מלחמה נאציים.

בחודש מרץ 1941 לערך מתייצב מרסל במשרדי הגיוס של יחידות החפרים (Pioneer Corps) ובשיחה עם דן אפשטיין (לימים האלוף דן אבן) הוא מחליט להתגייס לפלוגת החפרים 609 ולצאת למצרים ולמדבר המערבי (איזור טוברוק) בתקווה שפלוגה זו תקבל עליה משימה מלחמתית. אולם, מרסל וחיילי הפלוגה נחלו אכזבה קשה כאשר המפקדה הבריטית הודיעה להם בשם ממשלת בריטניה כי פלוגת החפרים תמשיך בפעולות שמירה ושירותים בלבד וחייליה לא יעברו אימונים קרביים ולא יועברו למוקדי לחימה. האכזבה והתסכול גרמו לתחושת מרירות כלפי הצבא הבריטי והוחלט להתקומם ולהתמרד כנגד הוראות האפליה של ממשלת בריטניה. החלטה זו של הקצינים והחיילים היהודיים במדבר המערבי, קיבלה גיבוי מלא מהנהלת הסוכנות היהודית בארץ ומראשי ארגוני ההגנה והפלמ"ח שחיפשו כל דרך כדי לאמן חיילים קרביים לצורכי הגנה על הישוב היהודי בארץ ישראל והמלחמה העתידית בערבים. כותב מרסל טוביאס במכתבו ליענקלה: ...לאחר פגישות והתייעצויות עם אנשי ההגנה ששירתו בצבא הבריטי (חיים לסקוב, דן אבן, אפרים בן-ארצי ועוד) הוחלט על שורה של צעדי מרידה ומחאה פרובוקטיביים שיעוררו את הפרלמנט הבריטי ויביאו לשינוי במדיניות האפליה כלפי החיילים העבריים.  כאיש אצ"ל, כותב מרסל, התנדבתי להיות החלוץ לפני המחנה, ולהנהיג את "הפרוטסט" כדבריו, ואת צעדי המחאה.

מרסל הורג רב סמל בריטי ונידון ל-7 שנות מאסר.

ביחידות השונות של החפרים הוחלט להניף בגאווה ובניגוד להוראות, דגל כחול לבן (בתמונה משמאל), וכן להגיב לקצינים וחיילים בריטיים המגלים עוינות כלפי יהודים. באחד הערבים ישב מרסל טוביאס בפאב היחידתי (מסבאה) בקירינייקה וסביבו חיילים וקצינים בריטים רוויי אלכוהול. הרב סמל היחידתי הסביר לחבריו מה זה "בלאדי ג'ו" והצביע לעבר מרסל, באותו רגע קם ממרסל ממקומו ובמהלומה אחת הרג את הרב סמל במקום. מרסל נעצר, הועבר לקהיר, נשפט בעוון הריגת חייל בריטי ונידון לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך אותם החל לרצות בכלא הצבאי בקהיר. הפרשה עוררה הדים רבים בעולם ואף הגיע לדיון בפרלמנט הבריטי.
בתחילת שנת 1942 בעודו יושב בכלא הצבאי בקהיר, הגיעו אליו לביקור משה שרתוק (שרת) יו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והרב מ. ברמן, הרב הראשי של הצבא הבריטי. בשיחתם בישרו השניים למרסל כי בעקבות מחאת החיילים היהודים והדיון בפרלמנט הבריטי חל שינוי בגישת הצבא האנגלי, ניכר שיפור במעמדם של החיילים העבריים, הוחלט לפזר את יחידות החפרים ובמקומם להקים 3 גדודי רגלים לוחמים. כמו כן הוחלט להעביר את מרסל לכלא עכו בפלשתינה.

לוחמי פלוגה 178 עם ניצולי שואה

מרסל משתחרר מהכלא וחוזר לחזית.

הנהלת הסוכנות היהודית וגורמים נוספים פעלו אצל ממשלת המנדט הבריטי לשחרורו המוקדם של מרסל מכלא עכו. המאמצים נשאו פרי ובתחילת שנת 1943 משתחרר מרסל מהכלא ומצטרף מיד לפלוגת תובלה 178 של החטיבה הפלשתינאית או בשמה הרשמי:
178^th Company, RASC PIB. [Royal Army Service Corps, Palestine Infantry Brigade.
בתקופה זו הפלוגה שוהה בבנגזי שבקירינייקה. באפריל 1943 הועברה הפלוגה מבנגזי לטריפולי עם הכוח המתוכנן לפלישה לדרום אירופה ובחודש מאי הפליגה לאי מלטה ומשם עברה בדצמבר 1943 לקו החזית באיטליה. לאחר בואה של הבריגדה היהודית (חטיבה יהודית לוחמת - חי"ל) לאיטליה בסוף 1944 הוחלט לצרף אליה את פלוגת ההובלה 178 כפלוגת תובלה עצמאית של החטיבה. בראשית שנת 1945 זוכה מרסל בציון לשבח בריטי על פעילותו בחזית האיטלקית. [For Gallant and Distinguished Service in Italy]. במקביל, פעל מרסל לקשירת קשרים עם פליטים יהודיים באיטליה ולאחר תום המלחמה הוא עובר במחנות הפליטים בבאוואריה ובאוסטריה, ממלא את משאיות הפלוגה ביהודים ניצולי שואה, ומעבירם לבריגאדה שחנתה אז בטרביזיו כדי להעבירם לארץ ישראל.  לקראת סוף ינואר 1946 רוכזו השלוחות של פלוגת ההובלה, שהיו מפוזרות ברחבי הולנד ובלגיה, והיא הועברה לאנטוורפן. כאן דאגו חיילי הפלוגה להעביר ניצולים יהודיים לעיר הנמל מרסיי ומשם לארץ ישראל. פלוגה 178 פורקה סופית ביוני 1946.

מרסל נבחר לשרת בקבוצת "הנוקמים"

עם סיום המלחמה בחודש מאי 1945 התארגנה, באופן חשאי, קבוצת חיילים מהבריגדה היהודית בראשות ישראל כרמי וחיים לסקוב כדי לנקום בקציני גסטאפו נאציים. הקבוצה כללה מספר מצומצם של לוחמים נועזים חלקם דוברי גרמנית שפעלו במסווה של חיילים בריטיים, השתמשו בג'פים ובנשק בריטי כדי לחסל בעלי תפקידים בצבא הגרמני שפגעו ביהודים והסתתרו בעיירות נידחות. קבוצה זו נקראה מאוחר יותר "הנוקמים" ובין חבריה היו: מרסל טוביאס, רוברט גרוסמן, שלום גלעדי, מאיר זורע (זרו),שייקה וינברג, משה קורפוביץ ודב כהן. בעזרת קשריו של כרמי עם המודיעין הבריטי, אותרו כמה מאות קציני גסטאפו ו-S.S., באישון לילה הוצאו מבתיהם ולאחר שזוהו בוודאות, נלקחו ל"חקירה" ממנה לא חזרו. "נקמה היא תכונה המאפיינת אנשים חלשים", אמר חיים לסקוב, "ואין מה להתגאות בה. אנחנו היהודים הפסדנו את המלחמה ואיבדנו 6 מיליון מבני עמנו. אלה שלא ראו את מחנות הריכוז והמשרפות, לא יבינו מה שנעשה לנו. היות והיינו חלשים, ללא מולדת או כוח, החלטנו לנקום. למרות שנקמה איננה הדרך הנאותה לתגובה, הרי בתנאים שנוצרו בגרמניה כל אחד השתמש בכלים שעמדו לרשותו".